פרשת שמות
מאת אליזבת רוזמברג
פרשת שמות - ביאור הפרשה להורים וילדים
על מה מספרת הפרשה?
זו הפרשה הראשונה של ספר שמות. קם מלך חדש על מצרים שלא ידע את יוסף, והתחיל לגרום סבל לבני ישראל. נכיר את משה רבינו, מהרגע שנולד ועד לשיחה שלו עם השם להוציא את בני ישראל ממצרים.
נכיר מושגים כמו: מלך מצרים, זכר שהוא הנותן, ונקבה שהיא המקבלת, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, הלבנת פנים, לדבר באותה השפה של האחר, ועוד...
*** הזעקה והמצוקה שאין לה מילים מקבלת הרחבה בפרשת שמות - הזעקה.
לחץ כאן לקרוא את פרשת שמות - הזעקה
בסוף הפרשה הקודמת - ראינו שיוסף משביע את אחיו לפני מותו שיעלו את עצמותיו ממצרים, ומבטיח להם שהשם יעלה את בני ישראל ממצרים אל הארץ שהבטיח לאבותיו.
נתחיל.
הפרשה פותחת בשמות בני ישראל שבאו למצרים והיו סה״כ שבעים אנשים, כשיוסף כבר היה במצרים.
יוסף, האחים וכל הדור נפטרו, ובני ישראל מתרבים מאוד.
והנה, קם מלך חדש על מצרים שלא ידע את יוסף.
למה חשוב לנו לדעת שהמלך לא ידע את יוסף?
ראשית יש להבין - האם זהו מלך חדש או שזה אותו פרעה שנתן ליוסף את טבעת המלך.
כי רק בהמשך הפרשה (ב, כג) כתוב: ״ויהי בימים הרבים ההם וימות מלך מצרים...״.
מאחר ולא כתוב בהתחלת הפרשה שמלך מצרים מת, אפשר להבין שמדובר באותו פרעה שידע את גדולתו של יוסף, והתכחש אליו, שכח אותו בכוונה, לאחר שיוסף נפטר.
ממה פוחד המלך החדש?
המלך החדש אומר למצרים -
בני ישראל רבים מאוד, ומוטב שנעשה מעשה, כי אם תיהיה מלחמה, גם בני ישראל יהפוך להיות השונא של המצרים, ויילחם בנו ועלה מן הארץ.
המצרים התחילו לקחת מבני ישראל מיסים.
מה זה שרי מיסים ולמה זה היה קשה לעם?
בני ישראל היו רגילים לחיות בעושר וברווחה וכל טוב בארץ גושן.
ופתאום נהפכו לעבדים והכריחו אותם לתת משלהם.
הכל התהפך.
דוגמא:
ילד שהוא "מלך הכיתה", והמורים והתלמידים אוהבים אותו ומצליח בכל, יום אחד המשפחה עוברת לעיר אחרת והילד צריך להסתגל, להתרגל למעמד חברתי חדש. ואז מראש הפירמידה מהמקום שהיה קודם, נאהב ומוערך, מגיע להיות בתחתית המדרגה, לא מוכר וזר לכולם.
למה זה קורה?
כשמאלצים אותנו להתחיל הכל מההתחלה יכולות להיות מספר סיבות:
- התנהגנו ביוהרה ושחצנות כלפי אנשים אחרים.
- אנחנו כנראה צריכים להשתמש בכישרונות שלנו, אלו שהביאו אותנו למעלה, במקום אחר, על מנת שנוכל לתרום מהיכולות שלנו גם במקום החדש.
- הגענו לראש הפירמידה וסטינו לגמרי מהדרך.
ועוד...
מה עושים?
ראשית נבדוק וננסה להבין ביננו לבין עצמנו מה היתה הסיבה אמיתית שבגללה "העבירו" אותי למקום אחר.
אם הכל התנהל נכון, ותמיד עזרתי לכולם, אז כנראה שעלי לתרום את הכישרונות שלי במקום החדש. ושם אומנם לא מתחילים מההתחלה כי כבר רכשתי עד היום יכולות חברתיות טובות, לכן כל מה שנותר לי הוא להכיר לאט לאט את החברים החדשים, יותר להקשיב וללמוד עליהם שאדע מה הם אוהבים, וכך בהדרגה להתחבר לילד שהכי התייחס אלי, עד שאכיר את כל הכיתה.
וכמובן, אם לא התנהלנו נכון, לבדוק איפה טעינו, אולי לבקש עזרה מההורים, או מהמורה הקודמת שתוכל להאיר לנו התנהגות שאנו עצמנו לא הבחנו בה – ואז רק לכוון אותה, שתיהיה התנהגות עם השפעה טובה לחברה החדשה.
מאלצים את בני ישראל לבנות ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ורעמסס.
יש כאן דבר והיפוכו.
הרי למדנו בפרשת ויגש (מז, יא) שפרעה מצווה להושיב את בני ישראל בארץ רעמסס, המקום הכי טוב בארץ מצרים.
אז איך ייתכן שפיתום ורעמסס הן כעת ערים מסכנות?
ערי מסכנות אפשר לפרש בשני מובנים:
א. בני ישראל היו מסכנים בעבודתם הקשה.
ב. ערים עם סכנה.
עבור בני ישראל היה זה מצב של סכנה. עבורם היתה זו מסכנות ועוני ואילו עבור פרעה היו אלו ערים יפיפיות ועשירות.
ככל שמענים את בני ישראל ומעבידים אותם בפרך, כך הם רק גדלים ומתרבים, ולא רוצים בהם יותר.
מלך מצרים מבקש מהמיילדות העבריות - שפרה ופועה, שאם יוולד בן לעבריות - עליהן להמית אותו.
למה להמית דווקא את הבנים?
הזכר והנקבה הם סמלים:
הזכר - מסמל את הרצון שלנו להיות בנתינה, והשפעה טובה לזולת, ומתוך כך להגיע לאהבת הבורא, כי זו התכונה של הבורא: אהבה ונתינה, ואנחנו תמיד נאהב את מי שמתנהג כמונו.
הנקבה - מסמלת את הרצון שלנו לקבל בשביל עצמנו מבלי לחלוק עם אחרים.
מלך מצרים רוצה שבני ישראל יהיו כמה שפחות באהבה לבורא.
לכן ההוראה שלו להשליך את ״הזכרים״ ליאור, מסמלת את השלכת הרצון שלהם להיות בעבודת השם.
מה זה "מלך מצרים"?
"מלך מצרים" מסמל את הדרגה הנמוכה ביותר, פותח את הגבולות לייצר הרע שיוכל לעשות כל מה שהוא רוצה.
הוא עושה מעצמו אלוהות ויש לו את היכולת להרע או להיטיב.
המיילדות לא עושות את מה שהמלך ביקש, ומחיות את הבנים, בגלל שהן יראות את השם, ויודעות שזהו מעשה שלא ייעשה.
מלך מצרים שואל אותן למה הן לא עושות כפי שהתבקשו לעשות, והן עונות לו שהנשים העבריות הן לא כמו המצריות, כי הן יולדות כמו חיות עוד לפני שמגיעה המיילדת.
והשם מיטיב עם העבריות, נותן להן מכל טוב, ובני ישראל ממשיכים להתרבות.
הפעם פרעה מצווה את כל העם -
כל בן שנולד - יש להשליך אותו אל היאור!
והנה משה נכנס לתמונה:
שניים מבית לוי מתחתנים ונולד להם בן, והאשה רואה אותו כי טוב, ומסתירה אותו שלושה חודשים.
למילים "כי טוב" יש מספר משמעויות:
- רואה שהוא טוב, מאיר.
- קוראת לילד בשם ״טוב״.
- מהול. סוד הברית נקרא ״טוב״.
כשלא יכלה עוד להסתיר אותו, היא מצפה תיבת גומא בחמר וזפת, מניחה בתוכה את הילד, שמה את התיבה על שפת היאור ואחותו נשארת לעמוד מרחוק לראות מה יקרה לילד.
בת פרעה יורדת להתרחץ ביאור והנערות שלה איתה, היא רואה את התיבה בתוך הסוף, שולחת את אמתה ולוקחת אותו.
גם למילה ״אמתה״ יש מספר פירושים:
1. אמה זו שפחה.
2. אמה זהו החלק מהמרפק עד לשורש כף היד, כלומר, היד שלה מתארכת עד התיבה.
אם אכן מדובר ביד, איך ייתכן שהיד התארכה כ"כ?
כשאנחנו מאוד רוצים משהו, אנחנו נעשה פעולות שמאוחר יותר לא נאמין איך הצלחנו.
דוגמא:
אם יש קופסא עם שוקולד במדף העליון של הארון העליון (למה תמיד הממתקים מאוכסנים שם??!) נעלה על כיסא ונמתח את ידנו כ"כ, שאולי לא נצליח להוריד את הקופסא, אבל בטוח ניגע בה...
אבל אם יהיה מאכל שאנחנו פחות אוהבים בארון הכי גבוה, לא בטוח אפילו שנביא את הכסא....
בת פרעה פותחת ורואה נער בוכה, מרחמת עליו ואומרת שזה ילד עברי.
אחותו של הילד מייד מגיעה ואומרת שהיא תלך לקרוא לאשה מניקה מבין העבריות, והיא תניק לה את הילד.
הולכת וקוראת לאמא שלה.
בת פרעה אומרת לאם לקחת את הילד להניק אותו בשבילה, והיא תשלם לה.
והאם לוקחת את הילד.
כשהילד גדל היא מביאה אותו לבת פרעה, והוא נהפך להיות הבן שלה, וקוראת לו ״משה״ - ״כי מן המים משיתיהו״.
משה גדל בבית פרעה כבן מלך.
למה חשוב היה שמשה יגדל בבית פרעה?
בדרך הזאת, משה היה קרוב מאוד לטומאה, והמטרה של הטומאה היא להעלים, להסתיר את הבורא, בגלל ההסתרה הזו, משה התקרב יותר ויותר אל הקדושה.
יום אחד משה יוצא ורואה איך אחיו העברים סובלים מהעבודה הקשה, ורואה איש מצרי מכה איש עברי.
משה מסתכל ימינה ושמאלה, רואה שאין אף אחד שיכול לראות אותו, ומכה את המצרי, וטומן אותו בחול.
למחרת משה שוב יוצא ורואה שני עברים רבים ביניהם.
משה שואל את הרשע - למה אתה מרביץ לחבר שלך?
והוא עונה לו -
מי שם אותך כשופט ״הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?״
אפשר ללמוד מהמשפט של העברי שמשה הרג את המצרי במילים.
מה??! אפשר להרוג במילים??
יש הרבה דרכים בהם יכולים לפגוע באדם כ"כ, עד שכביכול הורגים אותו.
הדוגמא הטובה ביותר לכך היא הלבנת פנים:
להלבין פני חבר זה כמו ״להרוג אותו במילים״.
להלבין, הכוונה לגרום לחבר שהפנים שלו יהפכו להיות לבנות לגמרי
לכעוס עליו, להוכיח אותו – להראות כמה שהוא טועה וכל זאת לפני אחרים.
זו הלבנת פנים וההתנהגות הזאת גורמת למי שעושים לו את זה, רצון להיעלם.
ומשה רואה שהמעשה שלו התגלה, ומתחיל לחשוש.
הדבר מגיע לאוזני פרעה והוא מבקש להרוג את משה.
משה בורח מפרעה לארץ מידין, ומתיישב ליד הבאר.
שבע הבנות של כהן מידין מגיעות לבאר להשקות את הצאן של אביהן, והנה מגיעים גם רועים אחרים שרוצים לגרש את הבנות, ומשה בא לעזור להן.
הן באות לרעואל, אבא שלהן, ומספרות לו שאיש מצרי הציל אותן מהרועים, וגם שאב את המים והישקה את הצאן.
האב אומר לקרוא לו מיד על מנת שיוכל להודות לו ומשה מגיע ונשאר איתם, ובהמשך מקבל את ציפורה, אחת מהבנות, לאשה.
ציפורה יולדת בן, ומשה קורא לו - ״גרשם״, כי אמר ״גר הייתי בארץ נכריה״.
כעת הפרשה חוזרת לספר מה קורה במצרים בזמן שמשה במידין:
מלך מצרים נפטר, ובני ישראל זועקים מפני העבודה הקשה, והצעקה שלהם עולה להשם.
"ותעל שוועתם", למה חשוב להביע מצוקה? בפני מי?
כשאנחנו מרגישים שקשה לנו מידי, אנחנו חייבים להגיד את זה, לצעוק את זה ולא לחשוב שאולי נוכל להסתדר בלי עזרה של אף אחד.
אסור לנו לומר שהכל בסדר ושום דבר לא קרה, כי הבורא שלח את המצוקה מסיבה מסויימת, אנחנו צריכים ללמוד משהו מזה.
ובעיקר,
חשוב שהצעקה שלנו תיהיה אל מי שהכי מבין אותנו, מי שעשה אותנו ואל מי שיש לו את היכולת להוציא אותנו מהסבל הזה.
מה קורה כשאנחנו לא יודעים לבטא במילים?
כשאין לנו את המילים לומר מה בדיוק קשה לנו, הקושי הזה הופך אותנו לחלשים, ואנחנו לא מאמינים שיהיה מישהו שיוכל לעזור לנו,
ויותר מזה, נרגיש לבד ללא שליטה לשנות את המצב הלא נעים.
איך מבטאים נכון מצוקה?
כשאנחנו בבעייה גדולה החשוב מכל הוא לא לחשוב יותר מידי על המילים הנכונות, אלא פשוט, כל מה שיוצא מהלב לומר, ולהוציא ולהוציא בלי לחשוב, כך הכאב שלנו מדבר בעד עצמו ללא הפרעות.
מי שמקשיב לנו כבר יוכל להבין.
ועל אחת כמה וכמה – הבורא "כי ידעתי את מכאוביו" (ג, ז) - השם יודע גם את מה שאנחנו לא אומרים.
השם נזכר בברית, ובאברהם, יצחק ויעקב.
מה זאת אומרת שהשם נזכר? הוא יכול היה לשכוח?!!
עכשיו נעצור לרגע,
ונלך אחורה לראות מתי עוד כתוב שהשם ״זוכר״:
- ״ויזכור אלוקים את נח...״ (פרשת נח, ח, א).
השם זוכר את נח וכל מי שנמצא איתו בתיבה - ונפסק המבול. - ״ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט״ (פרשת וירא, יט, כט).
אחרי הפיכת סדום ועמורה, השם זוכר את לוט בזכות אברהם, ושולח את לוט מהעיר. - ״ויזכור אלוקים את רחל...״ (פרשת ויצא, ל, כב).
אחרי שלאה, זילפה ובילהה מביאות ילדים, השם זוכר את רחל והיא גם מביאה את יוסף.
אנחנו רואים שהזכירה מרמזת על משהו רע שנגמר ומשהו טוב עומד לקרות.
הזכירה באה לאחר הזעקה ובזכות הברית עם האבות - הבורא מרחם על בני ישראל.
והבורא לא שוכח, הוא יודע על כל מצוקה שלנו.
ההתגלות למשה בסנה הבוער:
יום אחד, משה לוקח את הצאן של יתרו, אבא של ציפורה, ומגיע עד הר השם, חורב.
מלאך מתגלה מתוך אש שבסנה, שיח עם קוצים, ומשה רואה שהסנה בוער אבל לא נשרף.
מה הם הצבעים שבאש?
שלהבת, הלשון של האש, לא תעלה אלא אם נאחזת בדבר עבה.
בשלהבת - אור הלבן המאיר הוא העליון, והשני הוא האור שהאור הלבן נאחז בו - שחור או תכלת והוא מתחת ללבן.
ואור התכלת חוזר להיות אדום.
התכלת משתנה ל: תכלת, אדום, שחור.
במה נאחז אור התכלת?
נמשיך.
משה מחליט להתקרב לראות את הפלא הזה מקרוב
והשם קורא לו מתוך הסנה -
משה משה, אל תתקרב הנה, של נעליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש היא.
למה מבקש ממשה לחלוץ את נעליו?
״אם מחוט ועד שרוך נעל ... ולא תאמר אני העשרתי את אברם״ (פרשת לך לך יד, כג).
אנחנו רואים שנעל מתקשרת לחומר, שזהו כל דבר שניתן לגעת באחד מהחושים שלנו, ההיפך מרוחניות.
של – באה מהמילה ״שלילה״ - ביטול.
השם מבקש ממשה שיבטל מעצמו כל חומר, כי כעת הוא נמצא במעמד רוחני ויש כאן רמז למשה שיצטרך לתפוס את הדברים מעל השכל.
כך השם מכין את משה לקראת השיחה היוצאת דופן שעומדת להתחיל.
ואומר -
אנוכי אלוקי אביך, אברהם יצחק ויעקב.
ומשה מסתיר את פניו כי ירא מלהסתכל אל השם.
ככל שמשה תפס יותר ויותר את המציאות של השם, שהשם נמצא, הענווה שלו עלתה.
השם אומר -
ראיתי את העוני של העם שלי ושמעתי את הצעקה שלהם, ואני יודע שקשה וכואב להם, ארד להציל אותו ממצרים ואעלה אותו אל ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני, החיתי, האמורי, הפריזי, החיוי והיבוסי.
אני שולח אותך אל פרעה, ותוציא את העם שלי, בני ישראל, ממצרים.
משה עונה -
מי אני שאלך אל פרעה??
האם באמת אוציא את בני ישראל ממצרים?!!
השם עונה -
אני אהיה איתך, וזה הסימן שלך (הסנה שבוער ולא נשרף) שאני שלחתי אותך כשתוציא את העם ממצרים ותעבדו את השם על ההר הזה.
משה אומר -
אני אבוא אל בני ישראל ואומר להם אלוקי אבותיכם שלח אותי אליכם, וישאלו אותי - איך קוראים לו.
מה אגיד להם?
עונה לו השם -
אהיה אשר אהיה. אה-יה שלח אותי אליכם, אלוקי אברהם יצחק ויעקב שלח אותי אליכם, זה השם שלי לתמיד.
לך, תאסוף את זיקני ישראל, ותאמר להם -
אלוקי אבותיכם נראה אלי, אלוקי אברהם יצחק ויעקב, ואמר -
פקוד פקדתי אתכם ואת מה שעושים לכם במצרים, אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש.
ושמעו לך, ותבוא עם זקני ישראל למלך מצרים ותאמרו לו -
השם אלוקי העברים, ניקרה לנו, ועכשיו נלך 3 ימים במדבר, ונזבח להשם.
ואני יודע שמלך מצרים לא יתן לכם ללכת, ולא, ביד חזקה.
למה הקשה השם את לב פרעה?
על מנת שפרעה יוכל להיווכח בכח ובעוצמה שיש לבורא, כי פרעה מתכחש לבורא.
ולא רק הוא אלא כל העולם כולו יידע בעתיד על המכות שהפליא הבורא בארץ מצרים שנחשבה לארץ מאוד חזקה.
אני אכה את מצרים בכל הניפלאות שלי, ורק אז ישלח אתכם.
ולא תצאו משם בידיים ריקות, בגלל שבני ישראל ימצאו חן בעיני המצרים, וכל אשה תקבל מהשכנה שלה בהשאלה כלי כסף וזהב ושמלות, ותינצלו ממצרים.
משה אומר -
אבל לא יאמינו לי, ולא ישמעו לי כי יגידו שהשם לא נגלה אלי.
השם שואל אותו -
מה יש לך ביד?
עונה - מטה
השם אומר -
תזרוק אותו לרצפה.
משה זורק והמטה הופך לנחש ומשה בורח
השם אומר -
תחזיק בזנב שלו
משה מחזיק בזנב והנחש חוזר להיות מטה.
כך יאמינו לך שנגלה אליך השם, אלוקי אבותיהם.
והשם מבקש עוד ממשה -
תשים את היד שלך בחיקך
משה מכניס את היד ומוציא, והנה היא כולה מצורעת!
השם מבקש ממנו להכניס שוב את היד
משה מכניס ומוציא - והיד בריאה לחלוטין.
השם אומר -
אם לא יאמינו לסימן הראשון, יאמינו לסימן האחרון,
ואם גם לא יאמינו לשני הסימנים הללו,
תיקח מהמים של היאור ותשפוך על היבשה, והמים יהפכו לדם.
משה ממשיך -
בי אדוני, אני לא יודע לדבר אני הרי כבד פה וכבד לשון.
מה זה כבד פה וכבד לשון?
רבים מאיתנו מרגישים שבמצבים של לחץ, בזמן שאנחנו עומדים במצב קשה, אנחנו לא מצליחים למצוא את המילים לדבר, ומה שיוצא הם חצאי חצאי מילים, ולפעמים חצי מילה מתארכת יותר, או נתקעת - זהו הגמגום.
מרגישים שהפה והלשון שלנו כבדים, ואנחנו מתביישים לדבר מפחד שיצחקו עלינו, לכן אנחנו מעדיפים לשתוק.
השם עונה -
מי שם פה לאדם, או מי החליט שמישהו יהיה אילם, חרש, פיקח או עיוור - רק אני!
ועכשיו לך, ואני אהיה עם הפה שלך, ואדריך אותך מה לומר.
משה עונה -
״שלח נא ביד תשלח...״
והשם כועס על משה ואומר -
אהרון אחיך, יודע לדבר. אתם עומדים להיפגש והוא ישמח לראות אותך, תאמר לו את כל מה שאמרתי ואני אשים לכם מילים בפה, ואדריך אתכם מה צריך לעשות.
הוא יהיה לך לפה, ואתה תיהיה לו לאלוקים, ותעשה את הסימנים עם המטה הזה שלך.
למה השם כועס על משה?
משה לא מאמין שהבורא ייתן לו את הכח לעמוד מול פרעה בגלל הקושי שיש לו עם הדיבור.
השם כועס על משה בגלל שהוא בכלל לא מבקש ממנו שיפסיק לו את הגמגום, גם אחרי שהשם אומר לו שהוא אחראי על כל מי שהוא עיוור חרש או אילם, ובמקום זאת, משה מנסה להשתמט מהמשימה שמטיל עליו השם בגלל הפגם שיש בו, ולא רק זאת הוא מזלזל בבחירה של השם, לשלוח דווקא אותו לפרעה.
למה צריכים את המטה כדי לשכנע את מלך מצרים?
כשהבורא רוצה להראות ניסים הוא חייב להראות אותם בדרך הטבע ולא מעל הטבע.
והמטה הוא סמל לחומר, שדרכו אפשר להראות את הנס.
כשאנחנו רוצים לשכנע מישהו עלינו לדעת מה מדבר אליו, ולדבר בשפה שלו.
דוגמא:
ילד הולך למגרש משחקים ורוצה לשחק ולהתחבר עם בנים נוספים שכבר משחקים שם.
אם יביא איתו בובות ומסרקים רוב הסיכויים שהוא יישאר לסרק את הבובות בעצמו, אבל אם יביא איתו כדור, כנראה שישמחו לשחק איתו.
במקרה הזה, הכדור הוא השפה של הבנים.
והחומר הוא השפה של המצרים.
משה חוזר לחותן שלו ואומר -
אני הולך, וחוזר אל האחים שלי שבמצרים, ואראה שהם עדיין חיים.
יתרו מברך אותו שילך לשלום.
במדיין, השם אומר למשה לחזור למצרים כי כל מי שרצה להרוג אותו כבר מת.
משה לוקח את אשתו ובניו ואת מטה השם וחוזר למצרים.
השם אומר למשה -
כשתשוב למצרים, תעשה את כל הסימנים ששמתי בידך לפני פרעה, ואני אגרום לו לסרב לך והוא לא ישלח את העם.
תאמר לו -
כה אמר השם - בני ישראל, הם הבן הבכור שלי, שלח את בני ויעבדו אותי, ואם תסרב לשלח אותו, אני אהרוג את הבן הבכור שלך.
השם אומר לאהרון ללכת לקראת משה במדבר והם נפגשים בהר השם ואהרון מנשק אותו.
משה מספר לאהרון את כל הדברים שאמר לו השם והסימנים שציווה אותו.
משה ואהרון אוספים את כל זיקני ישראל, ואהרון אומר להם את כל הדברים שאמר השם למשה ועושה את האותות לפניהם.
העם מאמין ומשתחווה.
והנה באים משה ואהרון ואומרים לפרעה לשלח את העם כפי דיברי השם.
ופרעה עונה -
מי זה הויה שאשמע בקולו??
לא מכיר אותו!
וגם את ישראל לא אשלח.
למה אתם צריכים להפריע לעם בעבודה שלו??!
המצרים לא מאמינים שיש מעליהם בורא, בגלל שידעו את חכמת הטבע, היו הופכים דברים בכישופים, והיו מתגאים בחכמה שלהם.
פרעה בעצם אומר - אני נמצא ולא הויה, הכל מגיע ממני!
ובאותו היום פרעה מוסיף קשיים על בני ישראל ומצווה שלא לתת יותר תבן לעם כדי להכין לבנים, אלא עכשיו ילכו ויחפשו את התבן בעצמם, בגלל שהם מתעצלים וצועקים לזבוח להשם שלהם.
וכך עושים,
ופרעה שם על בני ישראל שוטרים מתוך ישראל, שמכים את בני ישראל שיעבדו במרץ.
הבורא מצליח את דרכנו רק כדי לפגוע בנו אח"כ?!!
יש להבין ולזכור,
אין לבורא שום רצון לפגוע בנו כלל וכלל!
אלא שבתחילה אנחנו מקבלים המון כוחות ממנו לעשות, וזאת על מנת שנוכל לממש, לעשות את הדבר ממש, ואז הבורא "לוקח צעד אחד אחורה" ונותן לנו להמשיך בעצמנו. ואז עלינו לתת כוחות בייתר מרץ, הרבה יותר מההתחלה, ואם אנחנו לא מאיצים, נראה לנו שהבורא רוצה לפגוע בנו.
דוגמא:
ילד שמתחיל ללכת, ההורה בתחילה נותן לו יד ועוזר לו בכל פעם שהוא נופל.
וכשרואה ההורה שהילד לומד את היציבות, ההורה מתרחק ומאפשר לילד לבוא אליו ללא עזרה.
הילד נופל, אך ההורה משגיח.
כך הבורא - אנחנו ניפול, אך הוא משגיח.
איך לומדים את השיעור מבלי לסבול כ"כ?
אנחנו צריכים לזכור שזה זמני, ולדמיין איך הצלחנו כבר להתגבר על המכשול שיש לנו עכשיו,
או לנסות לדמיין שהקושי כבר עבר ועכשיו משהו טוב קורה.
דוגמא:
ילד שעלה לכיתה א'.
בשנה הקודמת היה רגיל לחזור מהגן, ללא כל אחראיות מיוחדת, פשוט ממשיך את המשחקים גם בבית.
ואילו כעת, אחרי בית הספר עליו לשבת ולהכין את שיעוריו, והמשחקים חייבים לחכות.
הילד יכול לדמיין איך הוא עוד מעט מסיים את שיעורי הבית וניגש למשחקים, או לדמיין איך ההתמדה בשיעורי הבית תעזור לו להתקדם עם חומר הלימוד בכיתה.
שוטרי בני ישראל באים אל פרעה וצועקים למה הוא עושה כזה דבר
ופרעה עונה -
אתם מתנערים מהעבודה, לכן אתם אומרים נלך לזבוח להשם שלכם.
בעודם יוצאים מפרעה הם פוגשים את משה ואהרון ואומרים לו -
השם יראה וישפוט איך גרמתם שנהיה כ"כ שנואים בעיני פרעה, ונתן לנו חרב להרוג אותנו!
משה חוזר אל השם ואומר -
למה החמרת את המצב של העם הזה? למה שלחת אותי??
מאז באתי אל פרעה לדבר בשימך, ניהיה יותר גרוע לעם הזה, ולא היצלת אותו.
עכשיו נעצור שוב לרגע,
ונלך אחורה לראות את ההבטחה שנתן השם למשה במעמד הסנה:
(ג', טז-יח) "לך ואספת את זיקני ישראל ואמרת אליהם... ושמעו לקולך" - השם אמר למשה שזיקני ישראל יאמינו.
(ד', א') "ויען משה... לא יאמינו לי" - משה אומר שלא יאמינו.
(ג', כ') "... ואחרי כן ישלח אתכם"
כאשר בא משה ואומר שהמצב החמיר, הוא כבר יודע שהשם יוציא אותם ממצרים כי הבטחה אחת כבר התקיימה - זיקני ישראל האמינו.
הבקשה שלו היא לרחמים על העם ולא תלונה על הבורא.
הפרשה חותמת כשהשם עונה למשה -
עכשיו תראה מה שאעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלח אותם ויגרש מארצו.
בפרשה הבאה - פרשת וארא נראה איך פרעה משחק "כוחות" עם השם ומרגיש בטוח בעצמו כי הוא מצליח להשוות... ואז המכות האמיתיות על מצרים מתחילות.
מה למדנו מהפרשה?
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
העליות והירידות הם חלק ממשחק החיים. אם אנחנו למעלה זה מחוייב המציאות שגם ניהיה למטה, ואם הגענו למטה, ברור שגם נעלה שוב, וחוזר חלילה.
אף אחד לא אוהב להיות למטה, בטח לא אחרי שהוא טעם כמה טוב להיות למעלה, אבל החשוב הוא שלא נשמור לעצמנו את אי הנוחות הזו, אלא צריך לצעוק חזק ולבקש עזרה לצאת משם, ואם נבקש בכל הכוח - יעלו אותנו בחזרה.
הסבל נועד להכין אותנו למדרגה הבאה
הסבל מאלץ אותנו לקנות את מידת הסבלנות.
ההתקדמות לרוב לא מתרחשת ברגע אחד, והידיעה שיש פער ויכול להיות יותר טוב, וההמתנה הן אלו שגורמות לנו לסבל.
אנחנו נפרש את הסבל כעונש בגלל שאנחנו לא נהנים להיות במצב הזה, אבל האי נעימות שנגרמת לנו היא רק בגלל שזהו מקום שונה מהקודם, והמקום הזה מכין אותנו לקראת מדרגה גבוהה יותר שמחכה לנו.
השמירה של השם לא נעשית בגלוי, אלא בסתר
אנחנו לא רואים את הבורא, אבל הוא רואה אותנו ואין נסתר ממנו.
אם השמירה היתה בגלוי לא היינו מתאמצים להשיג דבר כי הכל היה ברור מאליו מתי כל פרט אמור לקרות, והיתה נשללת מאיתנו האפשרות להיות שותפים של הבורא בעשייה.
בזכות ההסתרה נחשוב שיש לנו יכולת בחירה, וע"י היכולת הזו נוכל בסופו של דבר לגלות את השמירה של השם.
אם הוחלט עבורנו שאנחנו מספיק טובים - לעשות!
אנחנו לא תמיד יודעים מה הן היכולות שלנו ועד כמה אנחנו מסוגלים להצליח.
אנחנו חוששים לפתח ציפיות בנו או בסביבה שלנו, כי אולי בסוף ניכשל, ואז זה יצבוט בלב.
אבל אם בחרו בנו לתפקיד מסויים ובעיקר אדם יקר לנו, זה לא נעשה בכדי להכשיל אותנו, אלא רק בגלל שיודעים שאנחנו יכולים, לכן אם קשה לנו להאמין בעצמנו, עלינו לבטוח בו שהוא לטובתנו בלבד.
☺ ☺ ☺
הגענו לעולם הזה למטרה מאוד ברורה - למלא תפקיד שלא נוכל להתחמק ממנו גם אם מאוד נירצה.
התפקיד הוא מדוייק עבור מי שאנחנו, מותאם ותפור ממש לפי המידות שלנו, אין החזרות ואין החלפות, אי אפשר להשאיל אותו למישהו אחר, ובטח שלא לשאול. הוא לא אמור להיות תלוי למעלה בארון ולהשתמש בו רק באירועים מיוחדים או כשבאים אורחים, וגם לא אמורים להעביר אותו מעונה לעונה ולומר "אולי בשנה הבאה".
אנחנו צריכים להתלבש בו כמה שיותר ולהרגיש איתו בנוח, שכשיגיע זמן האמת לא נאמר – הוא לא נוח לי.
לכל אחד מאיתנו יש תפקיד מוגדר ומסויים בעולם הזה, ואנחנו היחידים שיודעים לעשות אותו בצורה הטובה ביותר.
לכל אחד מאיתנו - אין תחליף.
להתראות בפרשה הבאה - וארא
אליזבת רוזמברג☺
לקריאת פרשת וארא לחץ כאן.
