פרשת בשלח
מאת אליזבת רוזמברג
פרשת בשלח - ביאור הפרשה להורים וילדים
על מה מספרת הפרשה?
פרעה משלח את בני ישראל. השם שוב מכביד את ליבו, ויוצא לרדוף אחריהם ומשיג אותם ליד הים.
נראה בפרשה הנפלאה הזו את כל הניסים הגדולים שייעשה השם לבני ישראל והחיים החדשים שחווים הם בתחילת מסעם במדבר.
נלמד על המן במדבר, מהו הספק, נראה בפעם הראשונה איך נראה חיבור מוחלט, ואיך אפשר לבטא שמחה כשלא יכולים, מהו כח האמונה, ועוד.
!!! הפרשה משופעת ברמזים על דברים שעתידים לקרות, אנחנו ניגע רק באחדים מהם.
*** מאמר הרחבה על עניין הספק ניתן לקרוא במאמר הדרכה להורים, נילווה לפרשה:
״קוראים לי ספק ושם משפחה שלי - עמלק״.
בסוף הפרשה הקודמת - לאחר מכת הבכורות, מצרים משלחים את בני ישראל, והשם נותן חוקי מצרים, ומצוות התפילין של יד ותפילין של ראש.
ומצווה את בני ישראל לשמור את החוקים הללו לעולמי עד כי ביד חזקה הוציא אותנו השם ממצרים.
נתחיל.
ברגע שפרעה משלח את העם, השם לא מוליך את בני ישראל דרך ארץ פלישתים על מנת שלא יראו שם את המלחמות, דבר שיכול לגרום להם לרצות לחזור למצרים, לכן השם מנתב את העם דרך המדבר ים סוף.
משה לוקח את עצמות יוסף איתו, לאחר שהשביע יוסף את בני ישראל להעלות את העצמות שלו איתם.
בני ישראל נוסעים מסוכות, וחונים באתם, בקצה המדבר.
השם הולך לפניהם, ביום - מוביל ומראה להם את הדרך בעמוד ענן, ובלילה - מאיר להם את הדרך בעמוד אש.
העמודים לא עוזבים את בני ישראל.
השם מדבר אל משה -
דבר אל בני ישראל שיחנו לפני פי החירות, בין מיגדול לבין הים, לפני בעל צפון, להחנות על הים.
פרעה אומר על בני ישראל -
הם כלואים בארץ כי המדבר סגר עליהם.
והשם אומר -
אחזק את לב פרעה שירדוף אחרי בני ישראל, וידעו מצרים כי אני הויה.
וכך הם עושים.
אומרים למלך מצרים שהעם בורח ופרעה ועבדיו מתחרטים -
מה עשינו ששילחנו את בני ישראל מלעבוד אותנו???!!!!
למה העבר רודף אותנו ומאיים לסכל את הדרך החדשה שבחרנו?
כשאנחנו מחליטים על תפנית חדה וחדשה בדרך, אומנם פנינו לכיוון החדש, אבל בהתחלה, רק הכיוון השתנה, ואילו אנחנו, בזיכרון שלנו עדיין נשארנו בדרך הקודמת.
כל זמן שהדרך החדשה עדיין לא ממש היכתה שורשים שנוכל להתבטל אליה, הרבה פעמים נמצא את עצמנו חושבים כמו מקודם, בדרך הישנה.
והדרך הישנה ידועה לנו על כל ההיבטים שלה, בעיקר על ההצלחות שלה, אבל לא פחות גם על המיכשולים שהיו בה, ועם הזמן למדנו גם איך בתכסיסים להתגבר עליהם.
האי וודאות שטומנת בחובה הדרך החדשה, היא זאת שלרוב מביאה את כל התירוצים שמשכנעים אותנו לחדול ממנה, ולחזור לנתיב הישן, שאומנם פחות כדאי, אבל לפחות מוכר.
ולמה לפעמים ניהיה צרי עין על החלטה של קרובים אלינו לבצע שינוי בחייהם?
כי אנחנו מתבוננים בהם, האנשים הקרובים אלינו, מכירים כמעט כל דבר בהם, ושותפים למעשיהם, פרט למעשה עצמו - הצעד הראשון בשינוי דרכיהם, ואולי קצת מקנאים שהם קיבלו יוזמה ותעוזה, ואילו אנחנו עדיין דורכים באותו מקום, כשבעצם כל כך רוצים גם לקבל את האומץ הזה, וללכת לכיוון אחר שהלכנו עד עכשיו, ואנחנו פשוט לא מצליחים או לא רוצים להרפות מההרגלים הלא טובים שבנו.
ופרעה מכין את הרכב שלו, ולוקח בדיוק את אותו מספר של גברים מבני ישראל שיצאו ממצרים - שש מאות אלף בחורים, וכל רכב מצרים ושלישים.
השם מחזק את לב פרעה, ורודף אחרי בני ישראל, ובני ישראל יוצאים לעיני כולם.
מצרים רודפים אחריהם ומשיגים אותם חונים על הים.
ופרעה הקריב, ובני ישראל נושאים את עיניהם.
למה מצויין - נושאים את עיניהם? למה לא כתוב פשוט - רואים??
לשאת את העיניים - להסתכל למעלה למצוא תקווה.
פרעה הקריב - כלומר פרעה גרם לכך שהוא קירב את בני ישראל להשם למצוא את הישועה ולהתחזק באמונה.
מצרים נוסע אחריהם ובני ישראל פוחדים וצועקים אל השם, ואומרים אל משה -
חסר קברים ממצרים שלקחת אותנו למות במדבר???!
מה עשית לנו שהוצאת אותנו ממצרים??!
הלא זה מה שדיברנו אליך במצרים - תעזוב אותנו ונעבוד את מצרים, כי עדיף לנו לעבוד את מצרים מאשר למות במדבר!
איך ולמה, הסיבות לכל הייסורים שהניעו אותנו לזעוק ולבחור בדרך חדשה, הופכים ללא חשובים בעיננו נוכח מציאות חדשה?
הייסורים שעוברים עלינו נשכחים מהר מאוד כי זו הדרך להגן על הנפש. אם היינו זוכרים את כל המכאובים הרגשיים שעברנו מיום שנולדנו, הדבר היה מחליש אותנו על כל מכאוב חדש שהיה מגיע.
על מנת לעבור לשלב חדש בחיינו, הייסורים שנעבור (אם נעבור, כי לא תמיד התחושה היא קשה) צריכים להיות עבורנו פחות מהתענוג החדש שנקבל, כלומר, הדרך החדשה צריכה להיות עדיפה עלינו פי כמה מהייסורים אותם עלינו לעבור, ואז ניהיה מוכנים לקבל את הקושי.
אבל אם הדרך החדשה שבחרנו תתברר לנו בהמשך שהיא פחות טובה מהקודמת או שההתאקלמות בה ארוכה מידי לטעמנו, אנו נעדיף לרוב לחזור לדרך הישנה, על אף כל הסבל שעברנו בה, וזה בגלל שטרם קיבלנו הנאה מהדרך החדשה.
כיצד מתחזקים במשבר כזה גם שהניסים אינם בנמצא?
הניסים קורים לנו כל הזמן, רק שאנחנו מחשיבים אותם כהתנהלות רגילה שצריכה להיות, אלו הם ניסים נסתרים, ונדרשת הרבה סבלנות להתאקלם ולהתרגל למצב חדש, לזכור שלכל שלב בחיים חייב להיות לו שלב ביניים, וחייבים לעבור גם אותו, והשלב הזה לרוב נראה בתחילה יותר טוב בקצת מהקודם, והרבה פחות טוב ממה שחשבנו שיהיה.
ולהיזכר איך כל פעם כאשר התקדמנו בעשייה שלנו, או בדברים שלמדנו, הכל היה נראה בלתי אפשרי בתחילה, אך מהר מאוד הסתגלנו ואף התחלנו להנות מהשלב החדש.
ומשה מרגיע את העם -
אל תפחדו, התייצבו וראו את ישועת השם אשר ייעשה לכם היום, כי את הדרך הלא טובה שראיתם במצרים, לא תוסיפו עוד לראות לעולם.
השם יילחם לכם, ואתם תחרישון.
כלומר - השם ילחם את המלחמה שלכם ואתם תתפללו.
עניין התפילה הוא בלחש ולא בקול ששומעים, הבורא שומע אותנו גם בלי מילים.
והשם אומר למשה -
מה אתה צועק אלי, דבר אל בני ישראל - ויסעו!
מה זאת אומרת שיסעו?? האם השם לא רואה שיש ים והם לא יכולים לנסוע??
זהו כח האמונה.
הרי הבורא יכול היה לבקוע את הים הרבה לפני שבני ישראל התקרבו אליו, וכבר מרחוק יכלו לראות שהים נחצה לשניים ויכולים לעבור ביבשה בלי פחד, אלא שזוהי הדרך לבדוק את האמונה.
בני ישראל היו 430 שנה במצרים, עברו מספר דורות תחת שלטון של עבודה זרה ומוקפים במצרים העובדים את החכמה של עצמם, ורק בשנה האחרונה שלהם במצרים חוו את היד החזקה של השם, דרך המכות שהפליא במצרים וראו שהם תחת השגחה.
איך אפשר לבדוק את האמונה?
אם דוחקים אותך לפינה ואתה מאמין בכל הכח שתצא מזה, ומתפלל לבורא שכמו שהכניס אותך לשם, הוא גם יוציא אותך משם.
איך אפשר לבדוק אמונה?
אם אומרים לך לעשות משהו שהוא ברור לטובתך, והדבר לא מסתדר עם החשיבה שלך, וכנגד כל הסיכויים אתה עושה את הצעד הראשון.
זה מה שהבורא רצה שבני ישראל ייעשו, שיראו שהם מאמינים שהבורא יחלץ אותם, ויותר מזה, בני ישראל ראו ניסים דרך מכות מצרים, שהיו נגד חוקי הטבע, הם כבר קיבלו ״טעימה״ מהכח של הבורא, אז דווקא עכשיו כשהם עומדים במצב של חיים ומוות, הבורא יחליט לצאת להפסקה??
הבורא בוחן את כח האמונה של העם ולכן אומר - שיסעו.
והשם מוסיף –
אתה, תרים את המטה שלך, ונטה את היד שלך על הים ותבקע אותו, ובני ישראל יבואו בתוך הים, ביבשה.
ואני מחזק את לבם של מצרים - הם יבואו אחרי בני ישראל, בכל החיל, הרכב והפרשים שלהם, ומצרים יידעו שאני הויה.
ומלאך השם ההולך לפני בני ישראל הולך מאחורי בני ישראל, וגם עמוד הענן נעמד מאחוריהם, בין מחנה מצרים למחנה ישראל,
למצרים היה חושך ולבני ישראל - אור, ולא התקרבו המחנות כל הלילה.
והנה - משה מטה את ידו על הים והשם מוליך על הים רוח קדים חזקה כל הלילה, ושם את הים ליבשה, והמים נבקעים!
בני ישראל באים בתוך הים, אבל הולכים על קרקעית הים היבשה, והמים נעשים לחומה מימין ומשמאל.
הים נקרע לשניים!
ומצרים, עם כל הסוסים, רכבים ופרשים רודפים אחריהם, אל תוך הים.
באשמורת הבוקר, השם משקיף על מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגורם למהומה רבה במחנה מצרים.
ואופני המרכבות מוסרים והם נוהגים בכבדות ואיטיות.
אומרים המצרים - נברח מפני ישראל, כי הויה נלחם להם במצרים!
כשמשה ביקש מפרעה בפעם הראשונה לשלח את בני ישראל, פרעה אמר – מי זה הויה??
השם אמר בכל מכה שהביא על מצרים - אני הויה.
במשפט הזה - נברח מפני ישראל, כי הויה נלחם להם במצרים - המצרים מכירים בהויה.
השם אומר אל משה - נטה את היד שלך על הים, והמים, שהיו לחומה, יחזרו על מצרים..
ומשה עושה כך, והים חוזר לפנות בוקר לאיתנו, ומצרים נסים לקראתו.
למה כתוב ״נסים לקראתו״ היה צריך להיות כתוב ״נסים ממנו״ מה הכוונה שהם בורחים לקראתו ???!
סיבה אחת - המצרים נמצאים עמוק בתוך הים, המרכבות ללא אופנים, ובקושי זזות, והמון פרשים, סוסים ואנשים, וחומות המים חוזרות להיות ים כמקודם - כל ההתרחשות הזאת גורמת למהומה רבה בקרב המצרים ובלבול גדול, לכן במקום לברוח מהים, הם בורחים אל תוך הים.
סיבה נוספת - המים סגרו עליהם מכל עבר, לכן לכל מקום שאליו ברחו, הם נתקלו במים שחוזרים למקומם.
השם מנער את מצרים בתוך הים והים מכסה את הכל, לא נשאר אפילו אחד.
ובני ישראל הולכים ביבשה, בתוך הים, והמים ממשיכים להיות כמו חומה מימין ומשמאל.
בו זמנית, השם מציל ומחיה את בני ישראל ויחד עם זאת ממית את מצרים.
והשם מושיע ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וישראל רואים את מצרים מת על שפת הים.
ישראל רואים את היד הגדולה של השם, שהוא בעל הכח ושליט על הכל, יראים ממנו ומאמינים בהשם ובמשה, העבד של השם.
ולפתע, קורה פלא נוסף!
משה ובני ישראל, בבת אחת, כולם ביחד (!) מתחילים לשיר להשם את שירת הים.
אין להם שירונים, לא למדו לפני כן את המילים בעל פה, לא היה להם מסך שיכלו לראות את מילות השיר...
איך זה קרה??
לפעמים קורה שאנחנו מדברים עם מישהו ומרגישים חיבור ביננו ופתאום שנינו מתחילים לומר את אותה המילה, או אולי אפילו את אותו המשפט, ואנחנו נדהמים איך חשבנו את בדיוק אותו הדבר באותה המילה!!
וכאן אנו רואים כמה מאות אלפים של אנשים, מתחילים ברגע אחד לשיר שיר שלם!! ולא משפט או שניים, וכולם אומרים במדויק את אותו שבח והלל להשם, ללא הכנה מוקדמת כי עד היום כמובן, לא עלה על דעתם שנס כזה של בקיעת הים, בכלל יכול לקרות!
כך נראה חיבור מושלם!
פלא כזה יכול לקרות רק בזכות העובדה שהיו כל כך מחוברים ביניהם, כאילו היו איש אחד עם לב אחד, וביראה אמיתית להשם, לכן היתה לכולם מחשבה משותפת אחת בלבד!
הרבה פעמים חוסר היכולת להביע במילים תוקפת גם במצבים של התעלות ושמחה.
איך משחררים את החסמים דווקא במצבים של סיפוק ואושר?
ראשית, לכל אחד יש את הדרך המסוימת שלו להביע שמחה.
אחד פורץ בצחוק אדיר
אחד חייב להתחבק ולתת אהבה לאדם קרוב אליו
ואחר מרגיש את השמחה מבפנים אך לא מרגיש צורך לשתף את הסביבה ברגש המדוייק שלו לאותו הרגע.
את אותו אחד שטיפה מופנם, אין צורך לנער ולטלטל עד שתצא שאגה של שמחה מפיו, אם אופן הביטוי הזה נוח לו.
אבל אם מדובר על ריסון של הבעת שמחה ורוצים בכל זאת כן להוציא החוצה את התפרצות האושר - כדאי להתחבר לסימנים של השמחה כמו השיר, פשוט להתחיל לשיר.
מה עושים בסביבה מאופקת, כשמרגישים צורך להביע שמחה מבלי להיחשב כיוצאי דופן?
הבעת שמחה באה מתוך תחושה של אהבה, אנחנו אוהבים את מה שקיבלנו, אוהבים את הסביבה, אוהבים את עצמנו כי הצלחנו במשהו.
אחרי רבים להטות.
אם הסביבה מופנמת ומאופקת ולא רואה בעין טובה ביטוי של שמחה, רוב הסיכויים שהיא גם תשבית את השמחה שלנו מהר מאוד.
והרי אנחנו רוצים לחוות את תחושת האושר, למה שנעשה זאת במכוון בסביבה שאינה מעוניינת בכך?
ביטוי של אהבה תיהיה במיטבה ובריאה, בסביבה תומכת אשר מפרגנת לשמחה.
ומרים הנביאה, אחות אהרון, לוקחת את התוף בידה וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים וריקודים.
וכמו תמיד, כשיש לנו יום הולדת ואנחנו עוברים יום נפלא עם המון מתנות, חגיגות, ממתקים, בלונים ושמחה גדולה ולמחרת נתעורר ליום של שיגרה ... כך גם כאן, לאחר פלא הפלאים הגדול שקרה, הפרשה עוברת לספר לנו על המשך המסע במדבר של בני ישראל.
אז נמשיך.
משה מסיע את ישראל מים סוף ויוצאים אל מדבר שור.
והנה, הם כבר הולכים שלושה ימים במדבר ולא מוצאים מים.
מגיעים למקום שנקרא מרה, ומרוב המרירות של המים, לא יכולים לשתות אותם.
והעם מתלונן למשה ושואל -
מה נשתה?
משה צועק אל השם והשם מראה לו עץ, והוא משליך אותו אל המים והמים נעשים מתוקים!
ואומר - אם תשמע לקול השם אלוקיך, ותעשה הישר בעיניו והאזנת למצוותיו ושמרת את כל החוקים שלו כל המחלה ששמתי במצרים, לא אשים עליך, אני השם, הרופא שלך.
ומגיעים לאלימה שיש בה עינות מים ותמרים וחונים שם על המים.
אלימה, נשמע כמו "אל אמא", שמקבלים משם כל טוב, כמו מאמא...
ומאילים נוסעים אל מדבר סין שנמצא בין אילים לבין מדבר סיני ב 15 לחודש השני שיצאו מארץ מצרים.
ושוב כל ישראל מתלוננים על משה -
מי יתן ומתנו ביד השם במצרים, ששם לפחות אכלנו בשר ולחם לשובע, כי עכשיו הוצאתם אותנו אל המדבר להמית אותנו ברעב.
והשם מביא ניסיון על בני ישראל ואומר למשה -
אני מוריד לכם לחם מהשמים, וכל אחד יקח לו מידי יום.
אני מנסה אותם אם ילכו או לא, לפי התורה שלי.
וביום השישי, יהיה להם פי שניים על מה שאספו מידי יום, ויכינו.
הבורא מנסה את בני ישראל אם מאמינים הם שיקבלו ממנו אוכל מידי יום.
ואומרים משה ואהרון אל בני ישראל -
ערב, וידעתם כי השם הוציא אתכם ממצרים
בוקר , וראיתם את כבודו של השם כששמע את התלונות שלכם על השם
מה זה אומר - ערב... ובוקר...?
ערב - החושך, מצב לא נודע וקושי - כשהייתם בקשיים, ידעתם שהשם הוציא אתכם מהייסורים.
בוקר - מצב של בהירות, ניתן לראות את ההשגחה - אך רק כשהכל התבהר, ראיתם את כבוד השם.
ומי אנחנו שאתם באים להתלונן לפנינו??
ואומר משה -
כששמע השם את התלונות שלכם, הוא נותן לכם בשר לאכול, ולחם בבוקר לשבוע, אז לא לנו אתם צריכים לומר שלא טוב לכם, אלא תפנו להשם.
איזו אות חסרה במילה ״נחנו״?
משה מצטנע, אומר שאינו הוא השם לתת תשובות לבני ישראל, ולכן אמר רק ״נחנו מה״, הוריד מעצמו אפילו את האות א' המצביעה על אלופו של עולם, השם.
ואומר משה אל אהרון -
אמור אל כל עדת בני ישראל, תתקרבו לפני השם כי הוא שמע את התלונות שלכם.
והנה הם רואים את כבוד השם נראה בענן.
ומדבר השם אל משה -
שמעתי את התלונות של בני ישראל, תאמר להם -
בין הערביים תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו מהלחם, וידעתם שאני השם אלוקיכם.
ובערב עולה השליו, עוף קטן, ומכסה את כל המחנה, ובבוקר, לאחר שעלה הטל, מתגלה דבר חדש, דק ומחוספס על פני המדבר!
וכולם שואלים אחד את השני - מה זה??!
ומשה אומר להם - זה הלחם אשר נותן לכם השם לאכול.
וזה הדבר שציווה השם - אספו ממנו, לפי כמות הנפשות שיש לכם באוהל.
וכך עושים בני ישראל, וכל משפחה אוספת לפי הצורך שלה.
ואומר משה - שאף אחד לא ישאיר ממנו עד הבוקר.
ובני ישראל לא שומעים לו, ומשאירים ממנו עד הבוקר, ובעקבות זאת, זה מעלה תולעים וריח רע.
אבל זה צריך להיות הפוך!
הרי קודם המאכל מעלה ריח רע, על מנת שנדע שהוא התקלקל ורק אח״כ הוא מתליע!!
אלא שהבורא הפך את הסדר על מנת שכולם יראו שמן הראוי היה לזרוק זאת בערב כמו שציווה.
ומשה כועס עליהם.
למה משה כועס?
היה כאן ביטוי של חוסר אמונה מצד בני ישראל, שאולי לא יהיה בבוקר, והשם לא יוריד להם שוב לכן משאירים בצד שיהיה להם מה לאכול.
סיבה נוספת אפשרית לכעס של משה – הוא יודע שבני ישראל נמצאים בניסיון, והוא רוצה שבני ישראל יעברו את הניסיון של השם.
בני ישראל אוספים אותו בבוקר מוקדם, כל אחד לפי מה שצריך, וכשזורחת השמש, זה נמס.
ביום השישי אוספים פי שניים לכל אחד, ובאים כל הנשיאים ואומרים זאת למשה.
הנשיאים באים למשה כי משה לא אמר להם מראש שתיהיה כמות כפולה ביום שישי, מאחר והוא כעס עליהם שלא השליכו את היתרה בערב, כמו שביקש, לכן העם לא ידע מה עליו לעשות עם הכמות החדשה.
ומשה אומר - זה מה שאמר השם -
מחר זה יום שבתון, יום שמפסיקים את כל הפעולות, שבת קודש להשם.
תבשלו ותאפו, ומה שנשאר, הפעם כן תשאירו עד הבוקר.
ומניחים אותו עד הבוקר כמו שציווה משה, והנה - לא מעלה ריח רע ואין בו תולעים.
ומשה אומר -
איכלו אותו היום, כי שבת היום, להשם היום, לא תמצאו אותו בשדה.
!!! למה 3 פעמים - היום?
יש כאן רמז לשלוש סעודות שצריכים לסעוד בשבת.
שישה ימים תאספו אותו, וביום השביעי לא יהיה בשדה.
ומגיע היום השביעי ואנשים מהעם, שהיו קטנים באמונה, יוצאים בכל זאת לאסוף ולא מוצאים.
ואומר השם אל משה -
עד מתי אתם מסרבים לשמור את המצוות והחוקים שלי??
השם נותן לכם את השבת, לכן הוא נותן לכם ביום השישי לחם ליומיים.
שבו ואל תצאו מהמקום שלכם!
והעם שובתים ביום השביעי.
וקוראים ללחם שיורד מהשמיים - מן והטעם שלו מתוק וטעים.
מה זה המן הזה??
מן הוא מזון רוחני, ולכן יורד מהשמיים, להבדיל מהשליו שהוא מזון גשמי, ועולה מן הארץ.
לא ידעו לומר איזה מזון זה מאחר וכל אחד היה טועם משהו אחר, והיו לו ריחות של בשמים מיוחדים, כי ירד מהשמיים.
מי שרצה לאכול בשר, המן היה לו כטעם הבשר, ומי שרצה לאכול עוגת שוקולד עם קצפת - כזה היה טעם המן עבורו ...
ואומר משה - זה הדבר שציווה השם -
קחו כמות ממנו למזכרת לכל הדורות שלכם, על מנת שיראו את הלחם שהאכלתי אתכם במדבר כשהוצאתי אתכם ממצרים.
ואומר משה אל אהרון -
קח צנצנת ותשים בתוכה כמות מן המן ותניח אותו לפני השם למזכרת.
למה לשים למשמרת?
על מנת שיזכרו לעולמים שהשם שלח אוכל לבני ישראל במדבר, מידי יום דאג להם, וזה ייתן להם את הביטחון שהשם שומר ומשגיח.
וכמו שציווה השם את משה, מניח אהרון לפני העדות למשמרת.
ובני ישראל אוכלים את המן ארבעים שנה, עד שמגיעים אל קצה ארץ כנען.
!!! רק אחרי עניין המרגלים השם מעניש את בני ישראל שלא ייכנסו לארץ אלא רק אחרי שכל דור המדבר ימות.
וכאן כבר אנו מקבלים את הרמז שבני ישראל לא ייכנסו לארץ ישראל אלא רק כעבור 40 שנה...
יש להבין ולזכור
כמו שאנו לומדים
השם עשה עושה וייעשה המעשים כולם.
השם מוביל את בני ישראל, ונוסעים ממדבר סין וחונים ברפידים, ושוב, אין להם מים לשתות.
עכשיו העם כבר לא רק מתלונן אלא ממש רב עם משה, ואומרים -
תנו לנו מים ונשתה!
ואומר משה -
מה אתם רבים איתי?? מה אתם מנסים את השם?
והעם צמא למים ומתלוננים למשה -
בשביל מה העלית אותנו ממצרים? להמית את כולנו בצמא?
ומשה צועק אל השם -
מה אעשה לעם הזה?? עוד מעט ויזרקו עלי אבנים!!
ואומר השם למשה -
עבור לפני העם, וקח איתך מזיקני ישראל, והמטה שלך אשר הכית בו את היאור, קח בידך.
אני עומד לפניך שם על הסלע בחורב, והכית בסלע וייצאו ממנו מים, והעם ישתה.
השם מבקש שמשה יקח איתו את זיקני ישראל על מנת שיראו במו עיניהם שייצאו מים מן הסלע.
ומשה עושה כך לעיני זיקני ישראל.
וקורא למקום ״ מסה ומריבה״ , על הריב של בני ישראל, ועל כך שניסו את השם כשאומרים –
״האם יש השם בתוכנו או לא?!״
וכשם שבני ישראל מנסים ובודקים את השם ואומרים ״האם יש השם בתוכנו או לא״, מגיע עמלק ובודק אותם, ונלחם בהם ברפידים.
השם רפידים – מדבר על ריפיון ידיים, בני ישראל הירפו את ידיהם מהאמונה בהשם.
מה פתאום מגיע עמלק עכשיו??
ראשית נבין מי זה עמלק:
פרשת וישלח (לו, יב) ״תמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו, ותלד לאליפז את עמלק״
עמלק הוא הנכד של עשיו.
מה מסמל "עמלק"?
עמלק הוא הספק.
ברגע שבני ישראל הגיעו לידי ריב עם משה וחרטה שבכלל הוציא אותם ממצרים, הספק התחיל לקנן בהם, ועכשיו עליהם להילחם בו.
(מאמר הרחבה על עניין הספק במאמר ״קוראים לי ספק, ושם משפחה שלי – עמלק״).
ואומר משה אל יהושע - בחר לנו אנשים, ותצא להילחם בעמלק.
מי זה יהושע?
עכשיו נעצור לרגע
ונלך אחורה להיזכר בפרשת ויחי, כאשר יעקב מברך את בני יוסף, מנשה ואפרים.
יעקב משכל את ידיו, ושם את ידו הימנית על ראש אפרים.
יוסף לא אוהב זאת ומעיר לאביו שאפרים הוא הקטן.
יעקב עונה לו:
(מח יט): ״... ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגויים״.
אנו נלמד בהמשך בספר במדבר שיהושע שייך לשבט אפרים.
בפרשה שלנו, יהושע עדיין נער זריז, המשרת ותלמיד של משה ונאמן לו בכל ליבו.
ומוסיף משה -
מחר אהיה על ראש הגבעה, ומטה האלוקים בידי.
ויהושע עושה כך.
משה, אהרון וחור, הבן של מרים וכלב בעלה, עולים על ראש הגבעה.
והנה, כאשר מרים משה את ידו - ישראל גוברים על עמלק, ואילו כאשר מניח את ידו - עמלק גוברים.
זה נשמע שמשה עושה התעמלות... למה זה חשוב לציין מה קורה כשהוא מרים ומוריד את הידיים?
א - המלחמה עם עמלק היתה המלחמה הראשונה של בני ישראל, לא היו רגילים למלחמות, ובוודאי אחרי כמה מאות שנים תחת עול של עבודת פרך במצרים.
ב - היו בספקנות לגבי ההשגחה של השם עליהם, לא האמינו בכל הנפלאות והניסים הגלויים שהשם עשה עד עכשיו עבורם.
ג - בני ישראל היו עייפים ויגעים מההליכה במדבר.
ד - כל העמים האמינו בכח של השם ובני ישראל התכחשו לדבר.
ה - זו לא היתה מערכה רגילה של מלחמה אליה יוצאים הגברים החזקים, אלא עמלק ארב להם בדרך ובני ישראל היו בהרכב מלא, עם הנשים והילדים, דבר שמוסיף על הקושי הנפשי שלהם.
לכן,
נדרשה במלחמה הזו תפילה גדולה וחזקה, אמונה ביטחון ודבקות בהשם על מנת שיוכלו לגבור על עמלק.
והידיים של משה כבדות, ולוקחים אבן ושמים תחתיו, ומתיישב עליה, ואהרון וחור תומכים בידיו, בשני צדדיו של משה, ויהי ידיו אמונה, כלומר, ידיו היו פרושות לשמיים בתפילה נאמנה. עד בוא השמש.
ויהושע מחליש את עמלק ואת העם שלו.
ואומר השם אל משה -
תכתוב את זה כזיכרון בספר, ושים באוזני יהושע, כי אמחק את זכר עמלק מתחת השמיים.
!!! שים באוזני יהושע
רמז נוסף, הפעם למשה שיהושע יהיה זה שיכניס את בני ישראל לארץ.
למה השם רוצה למחוק את זכר עמלק?
מלחמת עמלק היא מלחמה פנימית, מלחמה עם עצמנו, נגד החומרנות, כל עוד עמלק נמצא בתוכנו, לא נוכל להיות בביטחון גמור שהבורא משגיח עלינו.
ומשה בונה מזבח וקורא שמו - השם ניסי - השם הוא הנס שלנו.
ואומר - כי יד על כס י-ה, מלחמה להשם בעמלק מדור לדור.
מה הכוונה ״יד על כס י-ה״?
י-ה - השם של השם אינו שלם.
כס - גם המילה ״כסא״ אינה שלמה.
כלומר,
לא הכסא ולא שם השם ניגלים, כל עוד שמו של עמלק לא נמחק.
בפרשה הבאה - פרשת יתרו - יתרו חוזר לתמונה, ומציע למשה איך נכון להתנהל מול בני ישראל. משה מקבל את עצתו, בני ישראל מגיעים למדבר סיני, ומתרחש מעמד מפעים, עוצר נשימה! ובני ישראל שומעים את כל הציווים, היתרים ואיסורים מפי משה, מאת השם.
טעימות אחרונות מהפרשה:
האם במקרים בהם הזולת לא ממש הועיל, צריך לנשוך שפתיים ולהודות מטעם הנימוס או שמחוייבים להאמת?
בזמן שלא מרגישים שאכן קיבלנו את העזרה אותה רצינו, זה לא אומר שלא היה בכוונת הסביבה לעזור לנו באמת. אנחנו פשוט רצינו דבר מסויים וקיבלנו דבר אחר.
אז כבר מהטירחה שעשו עבורנו, יש להודות. כי הזולת לרוב יצפה לשמוע את הכרת התודה שלנו, ואם נחסוך אותה ממנו, בספק אם מישהו ייעתר לעזור לנו בעתיד.
בנוסף, כשמבקשים עזרה כדאי לדייק בדיוק מה רוצים על מנת שהסביבה תוכל מראש לומר אם אכן יכולה לעזור או שתפנה אותנו לאדם הנכון שייתן את מבוקשינו.
אומנם התודה והשבח דורשים את האמת והתחושה הפנימית שאכן כך אנו מרגישים, אבל גם אם אין את ההכרה הזו, כדאי שנמצא דברים אחרים עליהם יש לנו וודאות מוחלטת שאפשר להודות להשם או לזולת.
כשאנחנו מודים להשם על מה שנותן לנו ועל כל הטוב שהוא מיטיב עימנו, הוא אומר:
"זה טוב? חכה תראה מה זה טוב!" ואז הוא מרעיף עלינו עוד ועוד, דברים שכלל לא חלמנו לבקש.
אליזבת רוזמברג☺
לקריאת פרשת יתרו לחץ כאן.