פרשת משפטים
מאת אליזבת רוזמברג
פרשת משפטים - ביאור הפרשה להורים וילדים
על מה מספרת הפרשה?
השם ממשיך לתת חוקים לבני ישראל, והעם מתחייב לקבל אותם ואומר ״נעשה ונשמע!״, והשם מזמין את משה לעלות להר השם לקבל את לוחות האבן. התורה והמצוה.
הפרשה מורכבת מהרבה מאוד פרטים וחוקים, אנו ניגע במספר משפטים ונבדוק את הכוונה הרוחנית שעומדת מאחורי הציווי הגשמי.
ממליצה לקרוא את הפרשה כולה מהתורה.
בסוף הפרשה הקודמת - בני ישראל מגיעים למדבר סיני, ומתרחש מעמד מפעים, עוצר נשימה! ובני ישראל שומעים את כל הציווים, היתרים ואיסורים מפי משה, מאת השם - מתן התורה!
נתחיל.
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:
"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי"
מילון מושגים:
עבד - חיצוניות - שיעבוד לחומר, אדם עובד על מנת לקבל שכר, עובד את הרצון האנוכי שלו.
אדם שדואג שרק לא יחסר לו דבר גשמי וחומרי, ודואג למלא את הרצונות הגשמיים שלו על מנת שיוכל להתקדם.
פנימיות - מדבר על הרוחניות, וזהו האדון המושל על העבד.
דברים שקורים לנו בחוץ (עבד), משרתים את העבודה הפנימית שלנו (אדון).
דוגמא:
ילד פגע בי בלי כוונה.
אני יכול:
לפגוע בו בחזרה.
או
להחליט שזה לא קשור אלי, ואולי הוא לא קיבל לפני כן את מה שרצה ונפגע, ועכשיו הוא מחפש מישהו לפגוע בו.
אם אני נוהג כך, ומתעלה, ומבין שלא היתה לו סיבה לעשות זאת – המצב הזה שקרה מבחוץ שירת את העבודה הפנימית שלי, והיחס שלי אליו יהיה מצד הרחמים שלי כלפיו.
אנחנו יכולים לבחור אם להיות עבד (בן) או שפחה (בת) או נברא במצב מתוקן, כלומר, שהאדם מתקן את הדרך שלו על מנת שיוכל להיות בחיבור וקשר טוב עם הסביבה.
ובמצב ההפוך – של הילד שפגע:
ילד זה התנהג מתוך תכונת ה"עבד". הוא היה עבד של עצמו כשלא הצליח לשלוט ברצון שלו לפגוע באחר.
הרבה פעמים אנחנו מרגישים שמתייחסים אלינו כמו אל עבד.
מה מקור ושורש התחושה?
כשלאדם אין את היכולת והאחריות לשלוט או להיות אחראי על עצמו, והסמכות עליו עוברת לאדם גדול ממנו שיחליט מה נכון לו, שורש העניין נמצא בתקופת הינקות, בפעוטות.
להבדיל מתינוק, הפעוט כבר בעל עצמאות מסויימת, הוא הולך ואוכל בכוחות עצמו, אך אינו יכול להחליט עבור עצמו והסמכות נמצאת בידי הוריו.
כשהילד כבר גדל, הוא מקבל תחושת עבדות הנובעת מחוסר הנאה שיש לו באותו הרגע, שלא מתחשבים ברצונות שלו, או עושה דברים שהיה מעדיף שלא יהיו מנת חלקו, והתחושה היא שהאדם המבקש ממנו לעשות את הדבר, הוא עצמו לא היה עושה זאת.
ייתכן והעשייה תתחיל מתוך רצון טוב, אך מהר מאוד תתחלף בתחושת ניצול של הסביבה.
מה גורם לסביבה לנצל את טוב ליבנו?
זו בדיוק הטעות שלנו!
הסביבה לא יכולה לנצל את טוב ליבנו!
יש לנו יכולת מלאה לשלוט עד כמה אנו רוצים לתת.
הסביבה תבקש עוד כל עוד נסכים, ואילו הרבה פעמים נרגיש שלא נעים לנו לסרב, אז נמשיך לעשות דברים בניגוד לרצון שלנו, וכאן נרקמת לה תחושת ניצול מהסביבה.
הסכנה הגדולה בתחושה הזו שהיא מובילה מייד לדיבורי לשון הרע מצד עצמנו, ואז העזרה שלנו מתובלת בסכסוך ותחושה לא טובה שבסופה עלולה ליצור ריב.
בכדי להימנע מההשתלשלות הזו שתבוא בעוכרינו, עלינו ללמוד להציב גבולות, במידה ולא נרצה לתת יותר, ולומר "עד כאן!"
מה זה גבול?
קו הפרדה, קצה, סוף.
מהו הגבול הדק בין עזרה לעבדות?
כל עוד זה נמצא ברצון שלנו, ואנחנו מקבלים הנאה שוות ערך לעזרה שאנו נותנים ואפילו יותר - זוהי עזרה.
עבדות מתחילה מהנקודה שכבר אין לנו סיפוק מהנתינה.
וכיצד אפשר לגרום לסביבה להעריך את עזרתנו?
אפשרות אחת - לרוב אנו מעריכים דבר שאין לנו.
כשנפסיק לתת את העזרה, הסביבה תתחיל להעריך אותה.
אפשרות שנייה – ברגע שנחליט שאנחנו לא תלויים יותר בהערכת הסביבה על המעשים שלנו, ונרצה לתת מבלי לצפות לתמורה, במצב כזה אנחנו ממשיכים בנתינה והסביבה תמשיך להנות מהעזרה שלנו, ואולי אף נגלה שגם מקודם היא העריכה אותה רק בדרך שונה.
"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה"
מילון מושגים:
איש - בזמן שהאדם עושה מעשים שהם מכוונים לזולת, אז הוא נקרא בשם איש.
בת - כשהאדם הגיע למצב של אמונה, האמונה הזו מולידה אצל האדם ״בן ובת״. התפקיד של הבת הוא להשתמש ברצון שלה לקבל שיהא למען הנתינה לאחרים, תולדה של עבודה שנועדה לפעול לטובת "אביה" בצניעות, בהסתר.
אמה - מדרגה משועבדת.
מה גורם לנו שאנחנו משעבדים את הכלים שבנינו להעצים את כוחנו ולהאדיר את שמנו בעיני הזולת?
אנחנו רוצים להאדיר את שמנו כי לא קיבלנו את ההכרה המספקת מהסביבה, לא העריכו את הנתינה שלנו כמו שרצינו, ואולי אף התעלמו מהמאמצים שעשינו, והסביבה קיבלת זאת כמובן מאליו.
אנו רוצים לקבל תענוג והנאה מהנתינה שלנו, ואם חוסר ההכרה חוזר על עצמו לעיתים תכופות, אנחנו נדאג למלא את הצורך הזה לעצמנו, בעצמנו, ואז יוצא שאנו נהפכים להיות משועבדים להכרת התודה והשבח למעשים שלנו, ובמצב כזה שוכחים שנרתמנו לעזור לאחרים.
"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה"
מה כוונת המשפט?
כשסיבת העזרה שלנו מתהפכת למקום של גאווה, ולהראות עד כמה אנחנו מוצלחים לעומת האחרים וטובים יותר, אנחנו משתעבדים למחמאות וההכרה של הסביבה בנו.
התולדה של העזרה שלנו אמורה להיות על מנת להיטיב לזולת, ולדאוג להתפתחותה, ללא תלות אם נקבל הכרת תודה או לא.
"וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף"
מילון מושגים:
אבן - אבן היא מלשון הבנה, שרוצים לדעת.
אגרוף - להכניע את האחר מבלי לבטל אותו, כפייה.
מה ההבדל בין הגנה עצמית לבין ריב?
הגנה עצמית - הפעלה של כוח ע"מ להגן על החיים, הרכוש והגוף.
כשאדם מרגיש שמשהו עלול לסכן אותו, הוא מתעלם מכל דבר אחר שסובב אותו, נכנס לדריכות רבה, זריזות וערנות גדולה בכדי שיוכל להגן על עצמו, או ע"י בריחה או עימות.
הגנה עצמית מתחילה כתוצאה שמישהו עשה לי משהו, ואני מגן על עצמי שלא יפגע בי.
ריב - חילוקי דעות, אי הסכמה, כל אחד אומר שהוא צודק.
אם מי שרב איתי מאיים על מעמדי, רכושי, קרוביי וכו, מדוע איני רשאי להגן על עצמי?
בהחלט אני רשאי להגן על עצמי.
החכמה היא לדבר אל ההגיון של הזולת, שיבינו אותי ואבין אותם.
כל אחד רוצה לנצח את השני ולהראות כמה הוא צודק וחזק ולשלוט על האחר.
אך כמו שאף אחד מאיתנו לא אוהב שיכפו עליו דברים, כך גם האחרים לא יקבלו זאת מאיתנו.
יש לי את כל הזכות להגן על עצמי, אך לא להתפתות ולהיגרר אחרי אלימות מילולית שלרוב היא חלק ממקום בו אין הסכמה.
כאשר יש מחלוקת שבאה לידי ביטוי ב"אבן" – המחלוקת עדיין רחוקה ממני, ניתן ליישב אותה מהר יותר, ויש מקום להכניס את ההגיון והשכל.
אך כשהמחלוקת מתפתחת לידי "אגרוף" – זה כבר קרוב אלינו.
במצב כזה מבקשים להכניע את האחר, ע"י הכוח, לכפות עליו את הדעה, ומי שנכנע רוצה לקבל בחזרה את השליטה.
"וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף"
מה כוונת המשפט?
מדובר כאן על מלחמה פנימית בין היצר הטוב ליצר הרע.
כל אחד מהיצרים מבקש לשלוט על האחר, ללא ביטול של האחר.
על מנת להכניע את היצר הרע צריך לגרום לו שייכנע ליצר הטוב ולא לבטל אותו.
"וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ"
מילון מושגים:
עיניים - מדבר על ידיעה וחכמה.
עין עבדו/ אמתו – אנו יודעים שהעבד או האמה משרתים אותנו
"וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ"
מה כוונת המשפט?
לתת מום בעזרה שאנחנו עוזרים או משרתים את הסביבה.
איך מגיעים למצב כזה שלמרות ששעבדנו חלק בנו לטובת השירות לזולת - אנחנו פוגמים בו?
- אנחנו לא מאמינים שהחלק הזה בנו באמת עוזר לזולת.
- הסביבה לא מכירה בעזרה הזו, לא מקבלת ממנה את מה שרצתה לקבל.
- הסביבה מזלזלת בנו.
"אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל."
מילון מושגים:
שור – כשהבן של הציפור נולד הוא נקרא גוזל, כשהבן של התרנגול נולד נקרא אפרוח, וכך כל החיות, בתחילה הן נקראות בשם אחד, וכשהן גדלות ומתבגרות, הן נקראות כמו ההורים שלהם.
ואילו השור, כשהוא נולד הוא מייד נקרא שור, משום שכבר ביום הראשון להיוולדו השיג את כל מה שיש להורים שלו.
השור דואג רק לעצמו ולא לסביבה שלו, לא מרגיש אותה בכלל.
בדומה לאדם, שאינו מתפתח רוחנית, אין לו רצון לשנות את דרכיו, ולהרגיש שיש עוד מישהו חוץ ממנו, הוא כמו השור, שכבר השיג את הכל ביום הראשון, והוא רק גדל בשנים אבל לא ברוחניות.
ואילו אחד שמתפתח הוא נקרא "אדם", כי הוא רוצה להידמות לבורא בתכונות של נתינה ואהבת הזולת.
כסף – מלשון כיסופים, רצון חזק, געגוע, אדם עובד קשה על מנת להשיג דברים שהוא רוצה, ועל ידי הכסף האדם משיג דברים חשובים יותר מהכסף שהשיג, לכן הוא מוכן לוותר על הכסף למענם.
כשצריך לתת תשלום למישהו, הדבר לא מבטא עונש, אלא האדם גרם לחלל, לחיסרון אצל האחר, וכעת האחר צריך לתקן את הקילקול, לכן הכסף.
סקילה - זהו דימוי לתהליך שנועד להביא את האדם לתכליתו.
האדם נברא על פי חוקי הטבע, "אדם לאדם זאב", אבל התכלית היא להביא את החיה שבטבע לדרגת אדם. מהרגע שהאדם מתנהג על פי האינסטינקטים החייתים ולא מתקדם לדרגה עליונה יותר, הטבע עצמו פועל לרסן אותו.
חשוב להדגיש שהעונש הוא לא פעולת נגד, אלא שמטרתו להביא את האדם למדרגה גבוהה יותר.
"אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל."
מה כוונת המשפט?
יכול להגיע מצב שלא ה"עבד" ולא ה"שור" ימשיכו להתקיים.
כלומר, החלק בנו שהוא ה"עבד" שאומר – אני עושה רק את מה שאומרים לי לעשות, ואני שמח להיות "ראש קטן".
ומצב ה"שור" בנו שאומר – אף אחד לא מעניין אותי, אני עושה א מה שאני רוצה לעשות בלי התחשבות באף אחד.
שני המצבים האלו בנו דורשים התבוננות והכוונה.
ולבסוף אנו רואים שמי שקיבל כסף הוא ה"אדון" – המקום הרוחני בנו שרוצה להמשיך להתפתח – קיבל כיסופים, געגועים למדרגה הבאה שלו.
איזה חלק באדם, "שפיט"? על מה הוא חייב באחריות?
החלק בנו שניתן לשפוט, לבקר, הוא אפשרויות הבחירה בפעולות שמתקבלות מעצם השפיטה שלנו.
איך אנחנו תופסים את מה שהחברה עושה עבורנו, האם אנחנו אומרים שהיא הרעה לנו כשבעצם כל מטרתה וכוונתה היתה להיטיב לנו.
איך אפשר להתאים את העונש לדרגת התפתחותו של האדם? האם צריכה להיות התאמה כזאת?
בוודאי שיש התאמה בין רמת ההתפתחות של אדם לבין הענישה.
בדומה לפעוט וילד גדול.
פעוט מבין הרבה פחות מילד, לכן מידת הסלחנות כלפיו תיהיה בהתאם.
ואילו ילד שכבר אחראי על מעשיו במידה מסויימת, ויודע להבדיל קצת בין מעשים טובים לפחות טובים, תיהיה עליו חובת הוכחה גדולה יותר.
והחשוב מכל שהילד יבין שאין זה עונש, אלא שנביא אותו למצב שהוא מבין בדרגת ההתפתחות שלו שמדובר בפעולה שעובדת לטובתו.
לדוגמא:
ילד גדול – ההורה מבטיח לו לקרוא לפני השינה שני סיפורים.
מגיעה שעת ההכנה לפני השינה והילד לא עושה את כל הפעולות ההכרחיות לפני השינה (להכין את הבגדים למחר, לסדר את החדר, ללבוש בגדי שינה וכו'...), כשההורה רואה זאת, הוא אומר לילד שמאחר וכלום לא מוכן, ייאלצו לוותר על הסיפורים וזהו לא עונש, כי בשעה 19:00 הוא כבר חייב להיכנס למיטה.
ופעוט – ההורה מבטיח שאחרי שיסיים את הציור, ירדו לגינה, וההורה מגלה שהפעוט המשיך את הציורים שלו גם על הקיר והרצפה.
ההורה אומר לילד שכעת הם צריכים לנקות הכל ולכן לא יוכלו לרדת לגינה. הוא בוודאי יתחיל לבכות, אך ההורה מסביר שזה לא עונש אלא צריך לנקות וההורה מציע את עזרתו (כמובן...).
מה החלק של ענישה כוללת שאין בה פניות או אבחנות, בעיצוב אישיותו של הילד?
הילד מבין שהאהבה של הוריו אינה תלויה בדבר, ובעיקר לא בהתנהגות שלו, ויקבל יחס מתאים להתנהגות שלו בלי קשר לעובדה שאוהבים אותו, ולומד לא לנצל את האהבה המובנת מאליה של הוריו כלפיו.
בנוסף הילד לא יפחד שאהבת הוריו תעלם אם הוא יתנהג בדרך לא טובה ויהיה בטוח באהבה הזו בכל מקרה.
לכאורה ענישה קולקטיבית אינה הוגנת, מדוע בכל זאת היא תורמת להתפתחות היחיד ובאיזה אופן?
ענישה קולקטיבית תורמת ליחיד את תחושת האחדות, להבין שהוא חלק ממכלול של קבוצה ולא יחידה עצמאית שדואגת רק לעצמה.
ענישה כוללת גם דוחפת את היחיד לשכנע את הסביבה שלו להיטיב את דרכיה, אחרת כולם ייענשו.
ענישה כזו תורמת ליחיד להרגיש אחריות ושייכות במקום בו הוא נמצא.
ואומר השם אל משה
עלה אל השם, אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחוותם מרחוק.
משה ניגש לבד אל השם.
משה בא ומספר לעם את כל הדברים שאמר השם ואת כל המשפטים, וכל העם אמר בקול אחד - כל הדברים שאמר השם נעשה.
משה כותב את כל דברי השם, ומשכים בבוקר ובונה מזבח תחת ההר, ו 12 מצבה לשנים עשר שבטי ישראל.
שולח את נערי בני ישראל, ומעלים עולות וזובחים זבחים שלמים להשם פרים.
משה לוקח לוקח ספר הברית וקורא באזני העם
ואומרים כולם - כל מה שדיבר השם - נעשה ונשמע
איך ייתכן? קודם לעשות ואח"כ לשמוע?? אז איך ידעו מה לעשות?
במעמד הר סיני בני ישראל הגיעו לחיבור מוחלט ביניהם, דאגו אחד לשני בכל דבר, הגיעו לביטול עצמי. קודם כל האחר, ואח"כ אני. לא היו צריכים להבין יותר מידי אם כדאי או לא כדאי, פשוט עשו מה שצריך לעשות – וזו העשייה – נעשה. השמיעה היא בחינת ההבנה. לכן קודם אמרו נעשה ואח"כ נשמע.
ועולים משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזיקני ישראל
אומר השם אל משה -
עלה אלי להר ותהיה שם, ואתן לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי ללמד אותם.
וקם משה ויהושע, המשרת שלו, ועולה משה אל הר השם.
ואל הזקנים אומר -
שבו כאן עד שנחזור. אהרון וחור איתכם, מי שיש לו דברים - שיגש אליהם.
משה עולה אל ההר, והענן מכסה את ההר.
כבוד השם שוכן על הר סיני. הענן מכסה את ההר ששה ימים, וביום השביעי, קורא למשה מתוך הענן.
משה בא בתוך הענן ועולה אל ההר ונשאר על ההר ארבעים יום וארבעים לילה.
בפרשה הבאה - פרשת תרומה – השם אומר למשה לקחת תרומה מבני ישראל ע"מ לבנות לו משכן לשכון בו, ונותן הוראות ותיאור ארוך ומדוייק איך לבנות אותו.
☺☺☺
טעימה אחרונה מהפרשה:
אם הכל נקבע מלמעלה, איזה חלק באדם יכול לשאת באחריות, אם בכלל?
האדם נקרא "רצון לקבל".
יש לו רצון לקבל לעצמו דברים כל הזמן.
אוכל, שתייה, משפחה אוהבת, כסף, כבוד מכולם, שליטה על הכל, ידיעה.
האדם נמצא בחיפוש מתמיד אחר הדברים הללו, לוקח אותם עד כמה שיכול, ונהנה מהם.
כל הרצון הזה הוא בכדי לספק את עצמו.
מוכרח שיהיה לאדם רצון לקבל דברים, כי הבורא רוצה למלא אותנו בכל הטוב שהכין עבורנו, ועלינו לקבל זאת, לכן ברא אותנו עם רצון גדול שגדל כל הזמן.
אבל כוונת ההנאה שיש לנו מכל מה שאנחנו מקבלים, צריכה להתהפך.
כלומר,
עלינו להיזכר, בכל פעם כשאנחנו מתענגים על משהו, מי נתן לנו את כל השפע הזה, להבדיל מחיה בטבע שלא עוצרת לחשוב מהיכן קיבלה את העשב באחו.
הבורא רוצה שנתענג ונשמח, כי זו היתה המטרה כשברא אותנו, להיטיב לנו, אבל הכוונה צריכה להיות שנשייך אליו את ההנאה הזו, וזה מה שהופך אותנו מעבד לצרכים שלנו - לאדם.
אנחנו מחפשים את המילוי הגשמי עבורנו, כי אנחנו אוהבים את עצמנו וחשוב לנו שניהיה מרוצים ומסופקים, לכן, הדבר שנמצא באחריות שלנו הוא שיהיה לנו רצון לאהוב את האחרים, ולתת להם, ולספק אותם כמו את עצמנו.
ואהבת לרעך כמוך.
כמוך ממש.
להתראות בפרשה הבאה - תרומה
חיזקו ואימצו!
אליזבת רוזמברג☺
לקריאת פרשת תרומה לחץ כאן.
לקריאת הפרשה הקודמת יתרו לחץ כאן.
